עבירת השוד


אדם יחשב כמבצע שוד אם הוא גונב דבר תוך איום (איום מפורש או מרומז - יכול להיות גם בהתנהגות) באלימות, כדי להשיג את הדבר הנגנב  או כדי למנוע התנגדות לגניבה.

 

שוד בנסיבות מחמירות
כאשר השודד מזוין בנשק, קר או חם, או כאשר השוד מבוצע בחבורה, או כאשר בזמן השוד או בסמוך אליו פצע השודד אדם, הופך השוד לשוד בנסיבות מחמירות.

 

עבירת השוד משלבת בתוכה גם יסודות של עבירת רכוש וגם יסודות של עבירת אלימות והיא נחשבת לאחת מהעבירות הקשות בפלילים. העונש המקסימאלי בגין עבירת השוד הוא 14 שנות מאסר, ולגבי שוד שבוצע בנסיבות מחמירות – עד 20 שנות מאסר.

 

לעיתים, לא ברור אם השוד בוצע בנסיבות "רגילות" או מחמירות. להבחנה חשיבות קריטית, ננסה לעמוד על מהותה של עבירת השוד:

 

חיקוק מנחה:

 

סעיף 402 - שוד

(א)  הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים.

(ב)  היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנים.

 

 

 

הסוגיה בפסיקה:

 

בפסיקה לא היתה מחלוקת. בע"פ 1795/06, בפרשה דומה, בה הורשעו שוטרי מג"ב בסדרת מעשי שוד והתנכלות לתושבים מקומיים בגזרת העיר חברון, נקבע ע"י השופטת ברלינר, בהסכמת השופט גרוניס והשופט ריבלין, כי, "דרכי ההתנהגות בהן ניתן לראות איום הן אמורפיות, ואין רשימה סגורה המגדירה אותן". לעניין החזקת הנשק, נקבע בפ"ד זה, כי עצם נשיאת הנשק מחזקת את אווירת האיום ושאין למעשה צורך במילים בכדי להמחיש לקורבן העבירה את כוונותיו של מחזיק הנשק. כמו כן, נקבע כי החזקת הנשק מבססת את רכיביה של העבירה ע"פ סעיף 402(ב), לעניין השוד בנסיבות מחמירות.

 

בנוסף, נקבע בפסה"ד כי אין ממש בטענה שהועלתה ע"י סנגורו של הנאשם כי החזקת הנשק אינה רלוונטית מפני שהנשק נמצא ברשותו של הנאשם כחלק מתפקידו. לדבריה של השופטת ברלינר: "נשק הוא נשק והוא מהווה איום מידי, שמוחשי ממנו קשה להעלות על הדעת." לדבריה, עבור הקורבן אין כל משמעות להבחנה והחשיבות של אחזקת הנשק היא בכך שהוא משמש גורם מאיים שמאפשר נטילת רכושו של הקורבן.

 

את הגדרת דרכי האיום שאבה הפסיקה התקדימית מסעיף 192 לחוק העונשין. הגדרת דרכי האיום נשאבה ע"י הפסיקה כישימה גם לעניין הגדרת האיום הנדרש לשם הוכחת ביצועה של עבירת השוד וכאמור, יכול שיתבצע במגוון אפשרויות לרבות בהתנהגות. אין חובה שהאיום אשר נדרש בסעיף 402(א) לחוק העונשין יגיע לרמת ביצוע של עבירת האיום שבסעיף 192 לחוק העונשין, שכן נפסק שדי באיום אובייקטיבי, דהיינו שאדם סביר יחוש מאוים, לצורך סעיף 402(א) לחוק העונשין.

 

בסכמו את ההלכה בנושא הנדון קבע ביהמ"ש העליון בפרשת לם (רע"פ 2038/04) כי בקביעה אם תוכן הביטוי כלשהוא הוא בחזקת מאיים, נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה צריכה להיעשות מנקודת מבטו של האדם הסביר, המצוי בנסיבותיו של המאוים. לפיכך, על מנת לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום".

 

לעניין מרכיב האיום לצורך ביסוס הרשעה בעבירת השוד, קובע י' קדמי כי הנקיטה באיום, צריכה להיות כזו שמאלצת את המחזיק להשלים עם הגניבה ממנו.

 

עבירת השוד | עבירת שוד | עורך דין פלילי שוד | עו"ד פלילי שוד |  שוד מזוין | שוד בנסיבות מחמירות |  עו"ד פלילי לאישום בשוד |  עבירת השוד | עו"ד פלילי לשוד בנסיבות מחמירות | עו"ד פלילי לעבירות שוד

 

תגיות

זקוק/ה לייעוץ משפטי? נשמח לענות! מלא/י טופס זה ונחזור אליך בהקדם

Your details were sent successfully!